תגובה למאמר במוסף הבריאות מתאריך 31.10.2010.
ברצוני להגיב לדבריו של ד”ר גיל זלצמן בלבד. החשיבות של דיווח לחדר הלידה על שימוש בתרופות נוגדות דיכאון, אינה מוטלת בספק.
נשים בהריון הזקוקות גם לטיפול בתרופות נוגדות דיכאון, נמצאות תמיד בדילמה קשה בין הטיפול במצבן, לעומת רמת הסיכון שבה ימצא העובר עקב חשיפתו לתרופה.
נקודת המוצא היא, ששום מצב אינו נטול סיכון: לא נטילת תרופה נוגדת דיכאון, אך גם לא מצבה הנפשי(דיכאון/חרדה) של האישה לאורך 9 חודשי הריון.
המחקרים הרבים שנעשים לאחרונה מחזקים את הקשר של סטרס/דיכאון של האישה לאורך ההיריון וההשפעות השליליות על התפתחות העובר.
הטיפול התרופתי נגד דיכאון וחרדה נמצא בטוח יחסית וקיימים בארץ מרכזים טרטולוגיים בכל ביה”ח, היכולים לענות לכל אישה על מידת בטיחותה של תרופה.
לגבי ההשלכות על הילד הבוגר (שאימו נטלה תרופות בהריון), אולי עדיין לא ידוע, אך גם לא ידוע ההשלכות רחוקות טווח על הילד הבוגר שאימו לקתה בדיכאון במהלך ההיריון ולא טופלה.
לדברי ד”ר גיל זלצמן “אם למשל יתפתח דיכאון בבוגר שבינקותו נולד עם תסמונת גמילה – לא נוכל לדעת אם הרקע למחלתו הוא גנטי או תגובתי לתרופה על העובר. אני ממליץ להימנע ככל שניתן מנטילת תרופות אלו”.
ולדברי “אם למשל יתפתח דיכאון בבוגר שאמו סבלה מדיכאון במהלך ההיריון ולא טופלה. לא נוכל לדעת האם הרקע למחלתו הוא גנטי, הוא חוסר הטיפול בדיכאון של האם לאורך ההיריון וההשפעות על העובר”…
דיכאון / מחלה ביפולרית / סכיזופרניה הן מחלות כרוניות, ככל מחלה אחרת, אשר האישה אמורה לטפל בה באופן קבוע לאורך החיים.
שינוי במצב ההורמונאלי עקב הריון, יכול לעיתים להחמיר את מצבה ולעיתים לא.
אך אין ספק, שהפסקת נטילת התרופות לאורך ההיריון מעלה את הסיכון לחזרה ואו החמרה של המחלה.
הסיכון הגבוה ביותר לכל מחלה נפשית באישה לאורך חייה, היא התקופה לאחר הלידה (גם נשים שאף פעם לא חלו).
בנשים הסובלות כבר ממחלות נפשיות הסיכון לכך עולה.
אי לכך: ההגנה הטובה ביותר היא שמירה על מינון קבוע של טיפול תרופתי דווקא בשליש האחרון להריון!! ובוודאי לא “הימנעות מתרופות בשליש האחרון”
כפי שד”ר זלצמן מציע.
המחקרים הראו שאין הבדל בסימני גמילה של התינוק ביחס לשינוי מינון התרופות,לכן כדאי לשמור על המינון בשליש האחרון ולא לשנותו.
תופעות הגמילה בתינוק שאמו נטלה תרופות לאורך ההריון הן לרוב קלות (אם בכלל) וחולפות מהר.
ד”ר זלצמן ממליץ”להעדיף טיפול נפשי התנהגותי או מדיטטיבי”, על פני תרופות.
ואני אומרת: נשים בהריון הסובלות מתופעות נפשיות, היו שמחות מאוד להיעזר אך ורק באמצעים הטיפוליים הללו. אך היות ומדובר במחלה, שלעיתים אף מוחמרת בהריון, הטיפולים האחרים מהווים אך רק תוספת קלה לטיפול התרופתי.
לסיכום: מדובר בנושא קשה, רגיש הדורש רפואה אישית מותאמת ובעיקר הרבה התייחסות שלנו כרופאים, היות והנשים תלויות בידע שלנו וסומכות עלינו.
בברכה,
ד”ר דולב ציפי פסיכיאטרית לבריאות האישה.